,זה לא באמת נכון, אתם יודעים? בעצם אני מוקפת חברים שרוצים בקרבתי
?מוקפת משפחה שכל כך אוהבת אותי, אז למה לעזאזל אני מרגישה לבד כל כך
חוויית הלבד ליוותה אותי כבר מגיל 7, בעצם, אולי זה התחיל כבר לפני, קשה לי לשים את האצבע,
אני זוכרת שהייתי חוזרת מבית הספר נכנסת לחדר ובוכה... אני זוכרת איך אמי היקרה ז"ל הייתה עומדת מחוץ לחדר חסרת אונים, מנסה לשדל אותי לדבר, מנסה להגיע לליבי, עושה ככל יכולתה לעזור לי. אבל, אני נשארתי בשלי... התעקשתי להיות אומללה... לא אפשרתי לאף אחד לחדור לליבי ולמתחולל בתוכי, וככל שהרחקתי את כולם הרגשתי יותר ויותר לבד בעולם.
זה לא שבאמת רציתי להיות במקום הזה, רציתי להיות מקובלת בחברה, רציתי להרגיש אהובה, רציתי שיחבקו אותי, רציתי שיאהבו אותי. פשוט לא ידעתי איך להגיע למקום המושלם הזה. שנים רבות סחבתי בתוכי כעס גדול על העולם, וכמובן על ההורים שלי שלא עזרו לי לצאת מהמקום הזה, שעשה לי כל כך רע. חשבתי לעצמי שזה תפקידם של ההורים לא? להגן על הילדה שלהם, להציל אותה כשצריך, לעשות הכל בשבילה.
היום אני יודעת, שהם כל כך ניסו כל הזמן, גם הם כמוני, פשוט לא ידעו איך...
היום אני מבינה, איפה הכל התחיל... היום אני מבינה איך היה אפשר להציל את הילדה החמודה הזו, ולתת לה את האפשרות לחיות בשמחה, לאהוב את עצמה, היום אני מבינה כמה זה פשוט.
תנו לה המון אהבה, חבקו אותה העצימו אותה, הסתכלו עליה ועל המתיקות שבה, המעיטו בביקורת, שאלו אותה אם יש משהו שאתם יכולים לעשות כדי לעזור לה? תהיו שם בשבילה, והכי חשוב, תנו לה להבין, שאתם אוהבים אותה ללא תנאים.
היום אני מרגישה אהובה, היום אני יודעת שאני לא לבד, (גם כשאני פיזית לבד), היום אני לא כועסת יותר, לא על העולם, לא על ההורים שלי ולא על אף אחד. היום אני מחבקת את כולם (טוב בואו לא נגזים, כמעט את כולם). היום אני מרגישה בפסגת העולם, מוקפת אהבה, פשוט נושמת להנאתי.