הכל התחיל כשנולדתי בסוף חודש שישי, יחסית גדולה לזמן שנולדתי בו, 1.800 קילו, אבל קטנה כל – כך. הייתי פג, הכניסו אותי לאינקובטור, שהיתי בבית החולים כחודשיים, עד ששחררו אותי הביתה.
אמי ז"ל שהייתה אחות במקצועה, ידעה בדיוק מה הסכנות הכרוכות בהיותי פג, הריאות לא הספיקו להתפתח, העיניים היו חלשות, נולדתי עם פזילה מאוד קשה. הדאגה של המשפחה הייתה מאוד גדולה.

הייתי תינוקת צרחנית, שלא הסכימה לאכול ולא לישון, איזה לחץ להורים. בת בכורה שהם כל כך אוהבים. היא חייבת לאכול כדי לגדול והיא עושה את המוות, ממש סיוט. מה עושים? הרגשה נוראית של חוסר אונים.
כנראה שכבר אז התחיל המסע שלי בנושא התזונה. בגיל הזה ובמצב שהייתי, הדבר החשוב ביותר היה: לעשות הכל כדי שאוכל ואגדל. השאלה הנשאלת היא עד מתי? מתי אנחנו צריכים להפסיק להתאמץ כדי שהילד יאכל? מבטיחה לדבר על זה בבלוג הבא.
כנראה שכבר שם, עוד כשהייתי תינוקת, נעשו כל הטעויות האפשריות, הם לא נעשו בכוונה כמובן, אלא פשוט מחוסר ידיעה מה נכון לעשות, מתוך כוונה טובה לעזור לי לגדול. הרי אין לי ספק שההורים שלי רצו את הכי טוב בשבילי.
אני זוכרת שעד גיל 6 הייתי ילדה שלא אוכלת כל כך הרבה, כנראה שזה היה הגיל שעדיין ידעתי להקשיב לגופי, ועדיין לא "התקלקלתי". השינוי אצלי התחיל בערך בכיתה א במעבר לבית הספר, הרגשתי עויינות מצד המורה, לא מצאתי את מקומי בכיתה.
בהיותי ילדה מאוד רגישה, וכנראה בשל הקושי להכיל את מה שהרגשתי באותה תקופה, פניתי לאוכל והתחלתי לאכול. כאן התחלתי לשלם את המחיר, התחלתי לגדול ולהשמין. ההרגלים שהוטמעו בי נתנו לי לגיטימציה לאכול מה שבא לי. התחלתי לאהוב את האוכל כי הוא סיפק לי מקום מפלט מהעולם.
ככל שברחתי לאוכל, התנתקתי יותר ויותר מהסביבה, הביטחון העצמי שלי ירד, הפסקתי לאהוב את עצמי, הרגשתי חלשה, הרגשתי כישלון. זו הייתה הנקודה החשובה, שבה הוריי יכלו עדיין להציל אותי מהשמנת יתר, זו הייתה תחילתה של האכילה הרגשית.
היום כשאני מבחינה שילדיי נופלים לאכילה רגשית, אני עוצרת אותם, אני מכוונת אותם ומלמדת אותם, איך לתת מקום לרגשות שלהם, איך להכיל אותם.
הסתכלו על ילדכם, היו ערניים ובחנו, האם הוא אוכל מרעב או מהרגש, כוונו אותו לאכילה הנכונה, למדו אותו לתת מקום לרגשות שלו מבלי לקשר אותם לאכילה, חזקו את בטחונו העצמי. הצילו אותו מלהפוך לאכלן רגשי וכך תתרמו לו לחיים שקטים ובריאים יותר.
ליחצו על הקישור כדי לקרוא את ה"אני מאמין שלי לילדים" או במילים אחרות, איך לגדל ילדים בריאים, שלא יסבלו מאכילה רגשית: לחץ כאן