מאז שאני זוכרת את עצמי בתור ילדה חוויתי מאבקים קשים בהתנהלות מול האוכל. האוכל סיפק את כל תשוקותיי. כשהייתי עצובה הוא ניחם אותי, במצב של כעס ,חששות, מתח, או אכזבה הוא הרגיע אותי, אפילו בשעת הצלחה ושמחה הוא פינק אותי. בקיצור, לא הייתה לי אופציה בכלל לסגור את הפה , הרי כל החיים אנו נמצאים במצב רגשי זה או אחר.

 

הייתי מתוסכלת, לא מרוצה מעצמי, כעסתי על עצמי כל פעם לאחר שחיסלתי כל מה שראו עיני והרגשתי שהשליטה אינה בידיי. מה ששבר אותי היה כשהפסקתי להנות מהאוכל. הייתי אוכלת סתם. לא הרגשתי תחושות רעב ושובע, האוכל לא שירת אותי, הרגשתי כמו עבד שלו, לא יכולתי לעמוד בפיתויים ופעם אחר פעם חוויתי כישלון בהתנהלות מולו.

 

כשלא יכולתי לסבול את עצמי יותר, הייתי מצטרפת למסגרות שונות לירידה במשקל. כשהייתי מחליטה, הייתי נחושה ובאמת הייתי יורדת וקוצרת מחמאות מהסביבה. תמיד ידעתי בתוכי שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. סבלתי בדרך, הרגשתי בעונש, איבדתי את שמחת החיים בתהליך. אין ספק שלא יכולתי להישאר במקום שנראיתי טוב לאורך זמן. ובאמת לאחר זמן מסוים הייתי מעלה שוב את הקילוגרמים שהשלתי במאמץ רב.

 

כשגיליתי את האימון חיי השתנו לתמיד . לאחר זמן מה בתהליך הבנתי שאכן קשה לשנות הרגלים, אבל לא בלתי אפשרי! ומצאתי את הדרך המתאימה לי לחיות בשלום עם עצמי.

​